<h1>התוספות שעל האלפס לרבינו משה ב"ר יו"ט מלונדרי"ש</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ועכשיו ששנינו שקדו כו' ירושלמי [פ"א ה"א] ובשני לא יכנוס. ומה בין שני לשלישי, לא דומה משתהא יום אחד למשתהא ב' ימים שמא יערב לו המקח. לית יכול דא"ר [אילא] בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקימה משום ספק סוטה. וחש לומר שמא אנוסה היא. קול יוצא לאנוסה. ואפי' תחוש לאנוסה, ספק אחד הוא, ספק אנוסה ספק מפותה, וספק מדאורייתא להחמיר. א"ר יוסי אם תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות הן, ספק אנוסה ספק מפותה, ספק ארוסה ספק פנויה, וס"ס מן התורה להקל. קידשה בחופה לית באילין קנסיא. [וקשה] בכולה פרקין דתנינן נאמנת ואין יכול (לומר) לטעון טענת בתולים. וי"ל (טענת בתולין) ה"מ לכתובת מנה ומאתים, אבל לקיים אינו רשאי משום ספק סוטה.
<h2>דף ג.</h2>
אשה נשאת כל יום כו'. וקשה לריב"א אמאי נשאת בכל יום תהיה כאלמנה ותנשא בה' ותבעל בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם, כדמסיק באידך ברייתא בגמ'. וי"ל משום ברכה לא היו קובעים יום, דטעמא דברכה אינו אלא עצה טובה ולא מיקרי עבריינא. ובאלמנה נמי לא היו קובעים שתבעל בששי משום ברכה גרידא, אלא משום שקדו שיהא שמח עמה ג' ימים, ובבתולה לא שייך למימר האי שקדו, דליכא למימר למחר ישכים לאומנותו והולך, לפי שיש ז' ימי המשתה. לכך משום ברכה גרידא, לא היו קובעים יום. מיהו באלמנה כיון דקבעו יום משום שקדו, אפי' היכא דליכא שקדו, כגון באדם בטל או ביו"ט שחל להיות בערב שבת תבעל בששי משום ברכה כדמסיק בגמרא. ועתה נוהגים לישא אף בששי לפי שאין לנו ב"ד קבוע, ואם יש לו טענת בתולים, יכול לקבול בשבת בפני ג', כמו בשאר ימי השבוע.
<h2>דף ג:</h2>
בתולה נשאת ליום הרביעי. גרסי' בגמרא [ג' ע"ב] ומן הסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים. ומפרש בגמרא מאי סכנה דאמרי בתולה הנשאת בד' תיבעל להגמון תחלה. ואיכא סכנה דאיכא צנועות דמסרו נפשייהו ואתיין לידי סכנה. ופריך ולדרוש להו דאונס שרי. ומשני איכא פרוצות שיעשו ברצון ואמרו אניסי היו. ואיכא כהנות הנאסרות על בעליהן באונס ומסרו עצמן למיתה קודם. והקשה ר"י מאי פריך ולדרוש להו דאונס שרי הא קיי"ל [סנהדרין ע"ד ע"א] דבכל עבירות יהרג ואל יעבור חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. ופירש ר"ת דביאת גוי לא שמה ביאה, דרחמנא אפקריה לזרעיה. ומעשה בא לפני ר"ת בגר שבא [על] מומרת בגיות, ועשתה תשובה ונתגייר עמה, וגרשה בעלה הראשון והתיר לגר לקיימה. ואע"ג דקיי"ל [סוטה כ"ח ע"א] אחד לבעל ואחד לבועל, מ"מ לא מיתסרא בביאת גוי דביאתו אינה ביאה כדפי'. ואין נראה לריב"ם דהכא משמע דמיתסר לבעל בביאת גוי דקאמר איכא פרוצות. ועוד דאמרי' לקמן [כ"ו ע"ב] האשה שנחבשה נבעלה ברצון אסורה לבעלה. ועוד דבאסתר אמרי' [מגילה ט"ו ע"א] כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך. והא דקאמר אפקריה רחמנא לזרעיה דגוי, היינו שאינו מתייחס זרעו אחריו. והא דפריך ולדרוש להו דאונס שרי, היינו [מטעם] קרקע עולם היא כדאמרי' [סנהדרין ע"ד ע"ב] גבי אסתר. ורבינו יחיאל התיר כר"ת ולא מטעמיה אלא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומה שהיה בגיות הרי הוא כלא היה עתה שנתגייר. תוס'. עיין בפ' [ח' דמסכת] סנהדרין.
<h2>דף ד.</h2>
ובועל בעילת מצוה ופורש. קודם שיקבר המת, אבל לאחר שקבר המת לא, כדאמרי' בסמוך דברים שבצינעא נוהג. והא דמקילין טפי באנינות מבאבילות, אע"ג דאנינות דאורייתא, ומחמירים טפי באנינות לענין אכילת בשר ושתיית יין. מ"מ בהא מקילין מידי דהוה אכפיית המטה ונעילת סנדל. ונוהג ז' ימי המשתה. דחתונה הויא כרגל. ואע"ג דהא דהוי כרגל היינו מדרבנן, ומ"מ דחינן מקמיה אבילות, (אבל) [אפי' אבילות] יום ראשון דהוי דאורייתא. לאפוקי מה"ג דאמר דאבילות יום ראשון נוהג ביו"ט שני דגליות, כגון יו"ט האחרון ש"פ ודעצרת ודסכות, דכיון דהוי מדרבנן מידחי מקמיה אבילות. אבל לא יום ראשון דהוי מדאורייתא. ועוד קשה לדברי ה"ג דאמרי' התם [ברכות מ"ז ע"ב] ר' אליעזר שחרר עבדו והשלימו לעשרה משום עשה דרבים אע"ג דעשה דתפלה הוי מדרבנן דחינן מקמיה עשה דלעולם בהם תעבודו דהוי דאורייתא [והכא] נמי לא שנא. עי' בעירובין תוס' דהתם.
<h2>דף ד:</h2>
אבל חתן שמת אביו כו'. ומסיק בגמרא כדפי' בקו' דוקא באבילות דהכא דאקילו בה רבנן חיישי' (דלא) [ד]אתי לזלזולי, אבל באבילות דעלמא, א"צ לישן בין האנשים והיא בין הנשים, דלא אתי לזילזולי. ומיהו מטעם זה אין להתיר לישן עמה בקירוב בשר, לפי שבאין לידי הרגל עבירה. ואע"ג דלפי המסקנא הוי פי' דברייתא דקתני מת חמיו או חמותו נוהג עמה אבילות, וכן היא שמת חמיה נוהגת עמו אבילות. והפי' עמו במטה אחת, י"ל דהיינו הוא בבגדו והיא בבגדה וכן פר"י. וכן הדין ביה"כ ובט"ב. מיהו איכא לישנא אחרינא בגמרא דמפרשי' עמה בבית וכן עמו, כדא"ל רב לחייא בריה באנפה פי' בפניה נהוג אבילות לכבודה או היא לכבודו, שלא באנפה לא תנהוג אבילות. ומתוך כך פסק ר"ת היה מצריך לבעל לחלוץ מנעליו כשאשתו אבילה, ודוקא כשיושב עמה בבית, אבל יוצא לשוק, א"נ בבית כשהולך ממקום למקום, מותר לנעול מנעליו. מרדכי ותוס'.
<h2>דף ה:</h2>
מהו לבעול בתחלה בשבת. אע"פ שבתולה נשאת ברביעי, מ"מ אם אירע שלא בעל ליל ה' לא הוצרכו להמתין יותר.
<h2>דף ז.</h2>
אתפסוה מטלטלין. מכאן סמך ריב"א דשטר כתובה ראיה בעלמא, ואי אירכסא כתובתה אינה אסורה לו אי איכא עידי קנין. והא דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה, היינו דליכא עידי קנין ולא הקנה לה על כתובתה. וספר המצות אסר אלא ליום או ליומים עד שיכתבו. ובאביאסף פסק נמי דאפילו התפיסתה מטלטלין לא מהניא אלא ע"י הדחק. כדתנן לקמן [פ' ע"ב] לא יאמר אדם הרי כתובתיך מונחת לך על השולחן. מרדכי.
<h2>דף ז:</h2>
בבית חתנים. יש בברייתא דר' יהודה קאמר דאף בבית האירוסין מברכין אותה ומפרש בגמרא דביהודה שנו שמתייחד עמה. פר"י משום דאמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושין ברכה תחלה כדי שתהא כלה בברכה.
ת"ר מברכין ברכת חתנים כל ז'. ואנן דמברכינן בשבת, דחשבינן שבת פנים חדשות, דאמרי' מזמור שיר ליום השבת, אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן נאמר שירה. וכפי זה תינח בלילה, ביום מאי איכא למימר, דהא משום פנים חדשות אין מנהג לברך אלא אותה סעודה. ושמא היום [הוי] פנים חדשות לגבי הלילה, דכיבוד היום עדיף. מיהו שמעתי שר"ת היה מברך על פנים חדשות דאדם בין ביום בין בלילה. ולפ"ז אם ניסת בד', מברכין ז' ברכות ליל ה'. ואין נראה. ועוד כי במס' סופרים [פי"ט הי"א] כתב ונהגו רבותינו לומר ברכת חתנים בבקר ופנים חדשות כל ז' [והא דמברכין ז' בסעודה בלילה שאחר החופה] אע"פ שמברך קודם סעודה. משום דחשיב יומא קמא יומא דסעודה. ואין אנו צריכין לפרש מכח המנהג שתהא שבת פנים חדשות ואם ניסת בד' ושהן ימי המשתה עד לאחר השבת (אין) מברכין בשבת ז'. כך נראה בעיני עיקר. ונראה דמה שמברכין ברכת חתנים כל ז' [הוא דוקא] כשהחתן עושה סעודה או אחרים לשם חופה, אבל אם יצאו ממקום זה למקום אחר, ושושבינין עמו, אין זה מחמת חופה ואינן אלא כאורחים. וכן אם יש לחתן בני בית הרבה, ואחר שכלתה החופה יושבין עמו על שולחנו, אין זה מחמת חופה, ואין מברכין אלא א"כ יבואו בני אדם לשם חופה, או ירבה בסעודה לבני ביתו לשם חופה. זה לשון רבינו שמשון. ומצאתי כתוב לשון ר' יצחק אחיו מברכין ברכת חתנים בבית חתנים. לאו דוקא בית חתנים, אלא ה"ה בית אחר כיון שמחמת שמחת החתן הוא. וכן ראיתי ברבינו יצחק שאכל בבית שכנגד החופה בלא החתן וברך ז' ברכות, ואע"ג דאמרי' בפ' הישן [סוכה כ"ה ע"ב] אין שמחה אלא במקום החופה, ה"פ אין שמחה אלא במקום הראוי לחופה לאפוקי סוכה משום יחוד ולמר משום צערא. ומעשה שחזרו סיעת החתן עם החתן מפרי"ש למלאו"ן וברכתי ז' ברכות כיון שהוא תוך שבעה ודוקא כשחזר החתן מתוך שמחת [חופה], אבל נתאכסנו כמו אורח לא עכ"ל. ומבית חתנים אין לדקדק (דמשו') משם דוקא במקום חופה והוא בית חתנים. דאיכא למימר דנקטיה לאפוקי מר' יהודה דאמר אף בבית האירוסין מברכין אותה. ועיין פי' אחר בפ' הישן. בבית האירוסין. במס' כלה מייתי מויברכו את רבקה. ויש ללמוד משם שיש לברך ברכת אירוסין לאשה המתקדשת ע"י שליח כי אליעזר שליח היה. ונראה דאסמכתא בעלמא היא דפשטיה דקרא לאו בברכת אירוסין איירי.
<h2>דף יב:</h2>
אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע כו' פי' איני יודע אם הלויתני או הפקדתני. אבל אמר איני יודע אם החזרתי חייב לדברי הכל כדתנן בהגוזל בתרא. והתנן התם אם אמר איני יודע אם גזלתיך או הפקדת אצלי פטור מוקי לה התם בדלא תבע ליה, והא דקתני גזלתיך הלויתני ואיני יודע אם החזרתי אינו חייב מוקי לה בבא לצאת ידי שמים אבל אי הוה תבע ליה חייב מן הדין.
<h2>דף יז.</h2>
ת"ר מבטלין ת"ת כו' והא דאמרי' בהלכות דרך ארץ [זוטא פ"ח] על כל פסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי, לאו משום ביטול ת"ת, אלא משום דמת מצוה הוא וקנה מקומו. וכן משמע במס' שמחות [פ"ד] דתניא מת מצוה קנה מקומו, העובר על דברי חכמים חייב מיתה. א"ר עקיבא כך היה תחלת תשמישי לפני חכמים פעם הייתי מהלך בדרך ופגעתי כו'. להוצאת המת. בכל המתים מיירי בפ"ק דמגילה [ג' ע"ב] פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין כו' אגב מילי אחריני דנקט התם במת מצוה דוקא נקטיה. וה"מ למאן דקרי ותני וכו'. כתוב בשאילתות דרב אחאי, ממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין אם יש מתעסקים כדי קבורה דוקא. ונראה דלענין עשיית מלאכה מבטלין כל בני העיר אפילו למאן דלא קרי ולא תני, דבפרק אלו מגלחין [מו"ק כ"ז ע"ב] לא מפליג. מבטלין תלמוד תורה וכו'. קשה היאך מבטלין, והא אמרינן במועד קטן, חבורות חבורות יש. משמע דכשיש לו מתעסקין אין מבטלין. וי"ל דהני מילי להתעסק בו ולקברו, דאז אמרינן דאין מבטלין. אבל להוצאת המת לעשות לו לויה הכל מבטלין. והכא מיירי להוצאת המת.
<h2>דף יח:</h2>
לא שנו אלא באנוסין מחמת ממון אבל אנוסין היינו מחמת נפשות נאמנין. וא"ת בקטנים [היינו] אמאי אין נאמנין הלא לא משוו נפשייהו רשעים... [וי"ל] דבקטנים איכא סברא אחרינא דמלוה גופיה מידק דייק ולא מחתים קטנים, אבל באנוסין לא שייך למימר מידק דייק, הלא לדבריהם לא נעשית [ברצון המלוה]. וא"ת מסתמא כיון דסיפא דאם יש עדים מיירי כשאנוסין מחמת ממון רישא נמי מיירי כשאנוסין מחמת ממון דומיא דסיפא מיירי רישא. וא"כ [אמאי אמרי'] דנאמנין הא משוו נפשייהו רשעים. וי"ל דנאמנין במגו דאי בעי שתקי כיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. וא"ת ובסיפא דכתב ידן יוצא ממק"א.. ליהמני במגו דאי בעי אמרי היינו אנוסין מחמת נפשות. וי"ל דאין זה מגו חשיב דאנוסין מחמת נפשות לא שכיח. ועי"ל דלא אמרי' מגו בשני [עדים] שהרי אין האחד יודע מה שטוען חבירו. אבל כי אין כת"י יוצא ממק"א נאמנין מגו דאיבעי שתקי דממילא הוא. מיהו קשה אמאי אין נאמנין באנוסין היינו מחמת ממון אמאי לא פלגינן דיבוריהו [דאנוסין היו] ולא מחמת ממון כדאמרי' בפ"ק בסנהדרין [ט' ע"ב] גבי פלוני רבעני לרצוני... [לא] דמי דשאני הכא [דאנוסים] היינו לא הוי דבור כלל אי לאו דאמרי... או מחמת ממון אי מחמת מיתה, אבל כי אמרי פלוני רבעני מיד הוי דבור. וכי אמר אח"כ לרצוני הוי מילתא אחריתי ולהכי שייך לומר פלגינן דיבורא. כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דאל"כ לא תמצא לעולם חיוב קרבן שבועה לעולם דלעולם חוזר ומגיד. וריב"א פי' דנפקא לן מאם לא יגיד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כמו [כיון] שלא בנה שוב לא יבנה. ולפ"ה י"ל כיון שהגיד בענין אחד שוב לא יגיד בענין אחר דבשלמא אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר לא הוו חוזרין ומגידין דהא לא חזינן מידי אלא אפומייהו ובתוך כדי דבור אמרו אנוסין היינו. אבל כשכתב ידם יוצא ממקום אחר בלאו אינהו מקויים השטר. וכי חזרי ואמרי אנוסין היינו חוזרין ומגידין.
<h2>דף יט.</h2>
וכגון שחייב לאחרים וכר' נתן. ק"ל (מיניה) [ליהימניה] במיגו דאי בעי מחיל, כדאמרינן המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול. וי"ל דשמא לא היה דעתו למחול ולהפסיד חובו. וכשאומר אמנה לא מפסיד, כיון שאין הלוה גזלן. וקשה דבפ"ק דב"מ [כ' ע"ב] אמרינן כי האי מיגו, גבי מצא שובר בזמן וכו', וקאמר ש"מ איתה לדשמואל. וי"ל דודאי הכא הואיל והתורה זכתה לו חובו של זה אינו יכול למחול, כדאמרינן במי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב], דקאמר מודה שמואל במתנת ש"מ שאינו יכול למחול, וקאמר ש"מ מתנת ש"מ דאורייתא, דאי מדרבנן אמאי אינו יכול למחול. ודמוכר שטר חוב דמוחל משום דהוי דרבנן, כדמוכח התם בהדיא. וכן מוכח בס"פ האשה שנפלו [פ"א ע"ב], שהנושה מנה בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול. דקאמר הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם, לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ומוקמינן לה כר' נתן, דהוי כמו נושה בחבירו וחבירו בחבירו. דכל אשר לבעלה משועבד לה. ואם תמצי לומר (כו') [יכול] למחול אמאי ילקח בהן קרקע, ימחול [ל]עצמו שהוא יורש. אלא ודאי שאינו יכול למחול. ויש לדחות דשאני התם דאינו יורש אלא מכחה ואין יכול להפקיע זכותה. וא"ת אכתי ניהימניה במיגו דאי בעי קלייה, מידי דהוה [ההיא] איתתא דשלהי זה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב]. וי"ל דהתם מיירי בדלא איתחזק בבי דינא, אבל הכא מיירי שהשטר ביד שליש, דאי בעי לא הוה קלי ליה.
<h2>דף יט:</h2>
אמנה היו דברינו. י"מ ששעבד הלוה למלוה נכסיו משעת ההלואה בין ילוה בין לא ילוה לכשילוה, דאל"כ הוי מוקדם ופסול. אין נאמנים. פירוש, דלא אתי על פה ומרע לשטר. פירש ר"י, דלכאורה משמע דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני, אלא מיירי באין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפי' הכי לא מהימני. והיינו טעמא דכיון דאמרו כתב ידינו הוא זה תו לא מהימני דהוו להו כחוזרין ומגידין. וא"ת כיון דמיירי באין כתב ידם יוצא [ממקום אחר] אמאי אין נאמנין, מאי שנא מאנוסים היינו קטנים היינו דנאמנין באין כתב ידם יוצא [ממקום אחר]. וי"ל דלא דמי, דהתם הם עוקרים גוף החתימה, שמעידים שהחתימה נעשית בפסול. ולהכי נאמנים תוך כדי דיבור. אבל אמנה ומודעה, דהם אינם באים להעיד על חתימתם כלל אלא על דבר אחר מבחוץ, שהרי הם מעידים על החתימה שהיא אמת ונעשית בהכשר, וכי אמרי בתר כן אמנה ומודעא היו דברינו היינו כחוזרים ומגידים. ומיהו ק' לרבנן אמאי אין נאמנין מיגו דאי בעו שתקי, כיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. ואומר ריב"ם כיון דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כנחקרה עדותם בבית דין אפילו באין כתב ידם יוצא [ממקום אחר], ורבנן הוא דאצרוך קיום, ואם אינו מקויים, שיהא נאמן במיגו תוך כדי דיבור. הם אמרו והם אמרו. הם אמרו שאין לנו להוסיף אלא מה שאמרו חכמים. אבל בעלמא לא מהימני כיון שרוצין לפסול השטר בדבר חדש. וא"ת מ"ש דמר בר רב אשי דאמר נאמנין דלא כמתני' דאמ' דאין נאמנין. וי"ל דיש לחלק בין אנוסין היינו למודעא (ואמנה), דבאנוסין היינו הם עוקרים גוף השטר לגמרי, שאומרים שהשטר פסול, ולהכי אין נאמנין. אבל מודעא (ואמנה) לא שייך לשטר, ודמי כמו מילתא אחריתי, כמו אם הביא עדים שאומרים פרוע הוא דודאי נאמנין.
<h2>דף כ.</h2>
אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו וכו'. אבל אינו זוכרה לא יעיד על פי כתבו. וקשה למה לא יעיד, יביא עדים בב"ד והוי כשטר וקיימו, כדאמרינן במי שנמחק שטרו בגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א], וכן בשורף שטרות של חבירו בב"ק [צ"ח ע"א] דפריך אי דידע מאי כתב ליה בשטרו ליכתוב ליה שטרא אחרינא. אלא כיון דהוו כתבא ומסהדי אין זה מפי כתבם. ופירש ר"י ב"ר אברהם, דלא דמי, דהתם השטר נעשה תחלה במצות המלוה והלוה. אבל הכא שטר זה נעשה מדעת העד, ואין תורת שטר עליו. והביא ראיה מירושלמי דסוף יבמות [פט"ז ה"ז], ומצאו בשטר כת' מת פלוני. וכתבתיו למעלה בסוף יבמות. וקאמר מתניתין מסייעא ליה לר' ירמיה על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי עד מפי עד. ועכשיו משיאין עד מפי עד דכוותה על פי כתבו משיאין. משמע הא אין משיאין עד מפי עד, גם על פי כתבו אין משיאין. ואמאי, יביאו עדים ויעידו על חתימתן או יתקיימו מפי אחרים. אלא ש"מ דכל שטר שלא נעשה על דעת המלוה והלוה ושלא ברשות אע"פ שאמת הוא, אין תורת שטר עליו. עיין בפרק ד' אחין בגוף הספר.
<h2>דף כב.</h2>
שלשה שישבו לקיים את השטר. מכאן משמע דשלשה שישבו בדין ולא חתמו כ"א השנים אע"פ דלא כתבו וחד ליתוהי כשר. מדקאמר ואי כתיב בי דינא תו לא צריך, והכא פשיטא דלא כתיב וחד ליתוהי מדפריך ודילמא ב"ד חציף הוה.
<h2>דף כח.</h2>
אלו נאמנין להעיד בגודלן. ירושלמי [פ"ב ה"י] בגודלן אין בקטנן לא, והתנן א"ר יוחנן [בן ברוקה] נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה ונוטל נחילו, א"ר אחא בר' חנינא בשם ר' יוחנן, לא אמר ר' יוחנן בן ברוקה אלא בנחיל דבורים שאין (גידולו) גזילו מן התורה. תני ר' הושעיא בד"א [במפריח] אבל בשכן לא. תני בד"א שהעידו כמעמדם, אבל יצאו וחזרו מפני יראה ופיתוי אמרו.
<h2>דף מו:</h2>
וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה. ירושלמי [פ"ד ה"ו], תני לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין, א"ר חגי לא אמרו אלא האב, הא אחר אינו גובה. ר' יוסה אמר בין אב בין אחר גובה. ואתיין אילין פלוגתא באילין פלוגתא דתנינן תמן מי שהלך למדינת ים ועמד אחר ופרנס את אשתו אבד מעותיו, א"ר חגי לא אמרו אלא אחר אבל האב גובה ר' אסה אמר בין אב בין אחר אינו גובה. ואיתמר נמי בפרק בתרא דכתובות [ירוש' פי"ג ה"ב]. ובספר ר"מ [פי"ד מה' אישות הכ"ט] פוסק כר' אסה. משה.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב מתנה האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו וכו'. צריך לדקדק באשה שמת בעלה ואין לה כדי כתובתה, ואמרה אי אפשי שיקבר בעלי מנכסי, אי שומעין לה כיון שנכסים משועבדים לכתובתה. או שמא לא עדיפא מיורש דאינו יכול לומר אל יקבר אבי מנכסי. וטעמא משום שנכסים משועבדים לקבורתו וקודם שעבוד הקבורה לירושה. כמו כן קודם לשיעבוד הכתובה. ואפילו קנה נכסי נמי אחר שנשא אשתו אינו יכול להפקיע שיעבוד קבורתו. ודוגמתו אמ' [פ"ד ע"א] המוכר מקום קברו ומעמדו אינו מכור [אלא] באים בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו. מיהו כתבו הגאונים יש דשומעין לה.
<h2>דף מט:</h2>
א"ל ניחא לך דליתזנן בנתך מצדקה. ירושלמי [פ"ד ה"ח], עוקבה אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל עוקבא זן בניך א"ל (רינן) [מנן] מרי, א"ל עוקבא רשיעא זון בנך. אמר עולא מתניתין אמרה כן שיהא אדם זן בניו כשהן קטנים, דתנינן תמן אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין על מזונותיה. ר"ל אמר משום ר' יהודה בר חנינה נמנו באושא בכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ובניו קטנים ניזונים מהם אלמנה פליגא. ר"ל משום ר' יהודה בר חנינה נמנו באושא [המקפיד] הזקן והכהו נותן לו בושתו משלם.
<h2>דף נב:</h2>
לא כתב לה בנין דכרין דיהוייון וכו'. ירושלמי [פ"ד הי"א], קל הוא בתנאי כתובה שבכל מקום אדם מזכה בכתיבה וכאן אפילו בדברים, ובכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם. כך היו אנשי ירושלים כותבין וכו'. ירושלמי [שם הי"ד], אנשי גליל חשו על עצמן ועל כבודם ולא חשו על ממונם. [אנשי יהודה חשו על ממונם] ולא חשו על כבודם.
<h2>דף נד:</h2>
אפילו מאה מנה מוסיף וכו'. קשה כי נוהגין כן אפילו אין לו שוה פרוטה, והיאך משעבד עצמו במה שאין לו. וי"ל דומיא דאמרינן בהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א] מתנה שומר חנם להיות כשואל [ופריך] במאי בדברים [ומשני] בשקנו מידו. משמע בכל ענין, אפילו אין מקנה לו שום דבר מעתה משעבד לו החוב ע"י קנין דברים. [ואין זה קנין דברים] אלא כההיא דריש בבא בתרא [ג' ע"א] קרי קנין דברים. וי"מ הואיל והוא כותב סתם ושעבדתי לו כל נכסי, הרי מודה שיש לו נכסים ושעבדם, אע"פ שאנו סבורים בברור שאין לו נכסים, מ"מ הודאת בע"ד כמאה עדים, מידי דהוי אמאי שכותבין בשטרות ונתתי לו ארבע אמות בחצירי, אע"פ שאנו יודעין שאין לו קרקע. ופירש ר"ת טעמא לפי שהודה שיש לו. וי"מ טעמא לפי שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות לקוברו. ול"נ דהא אמרינן [פ"ד ע"א] המוכר קברו ומעמדו אינו מכור. מורדת ועוברת על דת וכו'. וממאנת ושניה ואיילונית דאמ' בפרק אלמנה ניזונת [ק"א ע"א] דאין להן כתובה ויש להן תוספת, היינו טעמא דמעיקרא כשכתב לה (כתובה) תוספת לאו אדעתא דכתובה, שהרי היה יודע שאין להן כתובה לממאנת ושניה, הילכך מתנה בעלמא הוא דיהב לה. אבל עוברת על דת מעיקרא אדעתא דכתובה כתב לה, הילכך כי קנסו בכתובתה קנסו נמי בתוספת. ואילונית היינו טעמא, דמחמת חיבת לילה הראשון נתן לה אפילו תמצא אילונית. אבל בתוספת אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבו חכמים.
<h2>דף נו.</h2>
בעי רב אשי נכנסה לחופה וכו'. חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה. ולא איפשיטא. לפי הך סוגיא תימה היאך אנו מוסרין עתה לחופה כלות נדות. דהא הך בעיא דרב אשי קיימא בתיקו. ואי לא קניא, אם כן ארוסין הן ואין נישואין. ואין אנו ממתינין אותן מספק. ונראה לרבינו יצחק, דודאי חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת החופה ונמצא שפירסה נדה אותה חופה ודאי מספקא ליה אי קניא דשמא חיבת ביאה קונה, אי הוה יודע חתן שלא היה יכול [לבעול] שמא לא היה קונה עתה. וגם רגילות היה בימיהם [להכניס טהורות ולא היו] כונסות נדה לחופה, דהא (ד) אמרינן [ב' ע"א] אם פירסה נדה אינו מעלה לה מזונות. אבל אם מודיעים לחתן שהיא נדה ואעפ"כ עושה חופה, אותה חופה ודאי קניא לכו"ע, שהרי עושה חופה אדעתא לבעול (שהיא) כשתהיה טהורה. ולכך נראה לר"י שכל כלות הכנוסות נדות לחופה שצריך להודיע לחתן קודם. וזה מנהג טוב לנהוג. מרבינו שמשון.
<h2>דף סה:</h2>
אבל זן אותם קטני קטנים. והא דאמרינן בפרק נערה [מ"ט ע"ב], כפו לה אסותא בצבורא. הני מילי יתירים על שש, אבל קטני קטנים כופין. ר"ת.
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וכו'. ירושלמי [פ"ו ה"א], טעמא מאי, ר' חגי אומר משום קטטה ר' יוסי אומר כדי שלא תהא אשה מברחת זהוב מבעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה, קול יוצא למתנה, הגע עצמך שמצאה בעדים, זו מפני זו. אורי ר' פנחס באדין דשביק אינתתיה ולא ממריק [לה] פורנא מעלה לה מזונות עד שעה דהוה ממרקה. בושת ופגם שלה וכו'. (ודיפא) [ר' רדיפא] ור' אחא בשם ר' בון בר כהנא מכיון דלא מחסר לה למה הוא נוטל, מפני צערו שנצטער עמה.
<h2>דף סז.</h2>
אם יש בכיס. כיס של צדקה. [ירושלמי (פ"ו ה"ו)], הא אמרינן אין אומרים לפרנסים ללות, דו פתר לה כשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת. ר' חנינא אומר דא אמרה אומרים לפרנסים ללות, דהוא פתר לה שאין בכיס לוין עד חמשין אבל יש בכיס מוסיפין. בחדא בלנדא דאתת ביומי דר' אמתי אמ' (אכותבק) [ישתבוק] למועדה, א"ל ר' זירא ואמית יפסיד אלא יתאב' דאמה דמועדה קיים. ואתיא דר' חנינא כר' זירא ור' יוסי אמתי.
<h2>דף ע.</h2>
אבל אם יש שם אפוטרופוס אין מקחן וכו'. פסק ר"ח בשם רב האי גאון אבל מתנתו מתנה. אע"ג דבגיטין פרק הניזקין [נ"ט ע"א] מיבעיא לן כשאין להם אפוטרופוס אם מתנתם מתנה, ופשיטנא דמתנתם מתנה. ומדאיבעיא לן היכא דמקחן מקח וממכרן ממכר אי מתנתם מתנה, משמע דהיכא דפשיטא לן דאין מקחן מקח אין מתנתן מתנה. [מיהו לא דמי, דלעולם מתנתן מתנה] כשיש להן אפוטרופוס כמו שאין להם אפוטרופוס. [דהא דמקחן מקח כשיש להם אפוטרופוס] מפרש טעמא בפרק הניזקין משום כדי חייו. והאי טעמא לא שייך כשיש אפוטרופוס, לפי שעל האפוטרופוס ליקח ולמכור. אבל מתנה אין הטעם תלוי בכך, אלא משום דאי לא דעבד ליה ניחא נפשא לא יהיב ליה מתנה. לפיכך אין לחלק בין יש אפוטרופוס לאין אפוטרופוס.
<h2>דף ע:</h2>
באומר כל הזן אינו מפסיד. אומר רבינו שמואל דוקא כמו כל הזן שרינן במודר הנאה, אבל אם אמר אם תזון אינך מפסיד מיחזי כשלוחו ואסיר. וכן מוכחא במסקנא דשמעת' דקאמר לא מיבעיא כל (זמן) [הזן] דעלמא אבל האי דרגיל אצלו וכו'. ואי הוה שרי למימר ליחיד הוה ליה למימר דאפילו אם תזון לא תפסיד, והוה משמע לן תרתי.
<h2>דף עט.</h2>
אמר אביי עשאום כנכסים כו'. וכבר בא שטר מבריח נכסיו שרצה ללות ורוצה שלא יהיו נכסיו משועבדים לבעל חוב לפני ר"ת וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשתו. ואר"ת שהשטר קיים ומגבינן ביה דטעם מאי דאמרי' שטר מברחת אינו קונה מפני שאינה מתכוונת להקנות אלא שלא יקנה הבעל הוא דלא קנה הבעל כדאמרי' עשאום כנכסים שאינם ידועי' לבעל. אבל הכא דליכא כי האי טעמא. ואי לא הוי קנה לוקח [או מקבל מתנה] הוה קני ליה הבע"ח והאשה א"כ לא מקרי האי שטר מבריח כיון דלהכי אינו מוברח הילכך ליכא למימר לאברוחי קמכוין כיון דאינו מוברח אלא למתנה גמורה איכוין וזוכה מקבל מתנה.
<h2>דף פה:</h2>
ועוד הא קא יהיב סימנא וכו'. קשה וכי יטול אדם חפץ חבירו ע"י סימן, א"כ לא שבקת חיי לכל בריה. וי"ל דה"פ חדא דלא אמיד, ולא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא. ועוד אפילו אמרת דטענינן להו כי האי מילתא, מ"מ יש לה להך טענה להועיל בהדי טענה דיהיב סימנא. אבל אין לפרש, ועוד אפילו אי אמיד מטעם דפרי'. והא דאמרינן בפרק האשה שהלכה [יבמות קט"ו ע"ב], ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל שקלתינהו א"ל והא כך וכך הויין ובחביתא רמיין א"ל דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו וכו' עד כי לא, (ואי) כדאי' התם. וי"ל התם היו לו עדים כי כך וכך הפקיד לו בחביתו, דתו לית מיגו דלקוחין הן בידי. ובהדי עדים מהני סימנא דלא מצי למימר החזרתי. והא דאמרינן באיזהו נשך [ב"מ ע' ע"א] הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו בדקינן איניש דאית ליה דהבא פריכא, אבל דבר מסוים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מרי' ויהיב סימנא ושקיל להו. והשתא היכי שקיל בסימנא. וי"ל דאיכא עדים שמכירין בטביעת עינא שהיו שלו, בית דין מוציאין מתחת ידו להראות לעדים. אבל בדהבא פריכא שאין בו סימן, אפילו יש עדים דמכירין בטביעות עינא, אין ב"ד מוציאין מתחת ידו להראות לעדים, כיון דאיכא הוכחה שהן שלו.
הא דאמר שמואל המוכר ש"ח וכו'. ק' היאך יכול למכור החוב, בשלמא כשיש ללוה קרקע מוכר ללוה שעבוד אותם קרקעות, אבל כשאין לו כלום מה מכר לו. ואם המכר קיים מדאורייתא, כי חזר ומחלו אמאי מחול. והיה ר"ת רגיל לומר שאין המכר קיים אלא מדרבנן. וראיה מפרק מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב], דאמר רב נחמן מתנת ש"מ מדרבנן, ופריך והאמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול וכו' מודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול. אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול, אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול. אלמא מכירת ש"ח דיכול למחול מדרבנן. וחזר בו, שהקשה הרב ר' אליעזר ממיץ מהא דממעטינן שטר חוב מאונאה בפרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב] מקרא, אלמא מכירה דידהו דאורייתא. ותירץ ר"ת, לעולם המכר קיים דבר תורה, והכי פירושו, אי אמרת בשלמא דאורייתא, משום הכי אין היורש יכול למחול, לפי שאינו היורש, (אבל) [אלא] המקבל מתנה [הוא] היורש, דאם היא דאורייתא א"כ נפקא לן מוהיה ביום הנחילו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול, והלא (בנותן) [במוכר] שטר חוב לחבירו שהוא מן התורה יכול למחול ש"ח, כ"ש בש"מ שהוא מדרבנן. ומיהו מהנך טעמי דפרישית לעיל [מוכח] שאין המכר קיים מדאורייתא. וכדמשמע לכאורה פשטה של הלכה במי שמת. והא דאיצטריך באונאה למעוטי שטרות, לאו משום שתהא המלוה מכורה, אבל מ"מ אגרת השטר מכורה מן התורה, ושייך בו אונאה, שהוא שוה הרבה לקונה אותו, שמוכרהו בדמים יקרים ללוה. א"נ כגון שהיה חייב לו מלוה על פה, ומעלה לו דמים עד שיכתוב לו שטר. ובכמה ענינים אדם יכול למצוא.
קריבתיה דרב נחמן זבינתיה לכתובתה [בטובת הנאה]. ק' מה מרוחת האמרינן בסמוך [פ"ו ע"ב] מאן דדיין דינא דגרמי מגבי ביה [דמי] שטר מעליא, ורב נחמן דיין דינא דגרמי בהגוזל בתרא [ב"ק קט"ז ע"ב] גבי ההוא גברא דאחוי אכרא דחיטי וחייביה רב נחמן. ואומר ר"ת, דלא מיחייב לשלומי אפילו למאן דדיין דינא דגרמי אלא דמי שקבלה בכתובתה ולא כל הכתובה, ונמצא מרוחת הרבה. ועוד אומר ר"ת, דוקא בכתובה כן הדין, דבשעת המקח אינה עומדת ליגבות כבר, אבל שאר מכר שטר, שעומד ליגבות אם לא ימחלנו, ומחלו חייב לשלם מדינא דגרמי ככל הכתוב בשטר. כדאמרינן לקמן [פ"ו ע"א] מגבי ביה [דמי] שטרא מעליא וכי כשורא לצלמי. ומהשתא לא תקשי היאך השיא רב נחמן עצה להפסיד ממון אחרים בשביל הקורבה, כי אין מפסידן לגמרי כיון שיחזירו להן דמיהן. וי"ל א"כ בכתובה היכא דמחלה לאחר גירושין ועומד ליגבות בברור תתחייב הכל. ור"י לא חלק, והביא ראיה מדאמרינן פ"ב דקידושין [מ"ז ע"ב] התקדשי לי בש"ח או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת, ומסיק בדשמואל קמיפלגי דאמר המוכר ש"ח וכו' מ"ד אינה מקודשת אית ליה לדשמואל ולא סמכא דעתה הואיל ויכול למחול, ואם היה מתחייב לשלם כל הכתוב בשטר אמאי לא סמכא דעתה, הא אינו רשאי [למחול שיצטרך] שישלם לה, ועוד ראיה מפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א], העבד והאשה פגיעתן רעה וכו', ופריך וליזבנוה לכתובתה לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה דאי מחלה לגבי בעלה תפסיד, דהשתא נמי לאו מידי יהיב לה. ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ואם היתה מתחייבת לשלם הכל אין זה אטרוחי בכדי. וכי תימא אטרוחי בכדי הוא שאין לה ממה לשלם, לא היא. על כרחך מיירי דמחלה אחר [ש]תתאלמן, דבעודה תחתיו אינה יכולה למחול, דאליבא דר' [מאיר] קיימינן התם דאמ' אסור להשהות אשתו וכו'. וכי תימא שיכתוב לה כתובה אחרת, אכתי אין מחילתה מחילה ואפילו כתבה ליה התקבלתי, כדמוכח לעיל בפרק נערה [נ"א ע"א]. מיהו מצינן למימר דמחלה לאו דוקא, אלא תקח מבעלה דבר מועט, ותוכל למחול לו, דבמוכרת מודה ר' מאיר. והבעל יחזור ויכתוב לה כתובה אחרת. ורבינו משה [פ"ז מה' חובל ה"י] כתב שיתחייב לשלם ככל הכתוב בשטר.
<h2>דף צ.</h2>
אמר רב הונא לא שנו אלא וכו'. [קשה] מנה ומאתים אפילו לא כתב לה נמי. י"ל דכל דלא כתיב וסמכה אתנאי ב"ד עדיף טפי מהיכא דכתב בקטנות, דלאו שטר הוא, ולית ליה קלא, ולא טרפה ממשעבדי. קמ"ל.
<h2>דף צ:</h2>
ש"מ ממתניתין תלת וכו'. ולא אמרינן כי תקון [כתובת] בנין דכרין להיכא דמתו שתיהן בחייו וכתובה אחת מרובה משל חברתה אלו נוטלין כתובה אמן וכו' והשאר חולקין בשוה, דתרווייהו אתו בתורת כתובת בנין דכרין, דהוי ירושת האב ולא (הוו) [אתו] לאנצויי. אבל אחת בחייו ואחת במותו, דיורשי כתובה שניה באים מתורת חוב אמם ולא מאביהם, ובני ראשונה באים ליטול מכח ירושת האב, דהא ירתין תנן, לא שקלי דילמא אתי לאנצויי ולומר לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו. אלא אמרינן כתובתה נעשית מותר לחברתה. וכי בעינן מותר דינר, כי היכי דלא מתעקרא נחלה דאורייתא הני מילי היכא כי מתו בחייו כי ליכא מותר דינר חולקין ביניהן בשוה. אבל אחת בחייו וכו', שהשניה נגבית בתורת חוב, אין לך ירושה גדולה מזו, דלא מיעקרא נחלה דאורייתא. שכשמת נפלו נכסים לפני יורשים, וכשיצא ש"ח על אביהם אלו ואלו עושין מצוה לפרוע החוב, והיא היא ירושתן. לפיכך כתובה זו נעשית מותר לחברתה, וגובין בני ראשונה כתובת בנין דכרין.
<h2>דף צא.</h2>
אמר רב נחמן כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן היורשין. וחולקין בשוה. ואע"ג דבפרק מי שמת [ב"ב קל"ט ע"ב] גבי נכסים מועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו וכו' אמרינן דבין מרובין ונתמעטו בין מועטין ונתרבו [יד] הבנים על העליונה, ולא אמרינן מועטים ונתרבו כבר זכו בהן הבנות. משום דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא. ועוד י"ל לפי שלא יצאו התם מכח הבנים מעולם, כדאמרינן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים.
<h2>דף צא:</h2>
ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה וכו'. פירוש שהיתה נשואה ומכרתן בדבר מועט. שמא תמות ובעלה יירשנה. ואפילו ימות בעלה קודם, שמא ימות הבן בחייה, ואין ללוקח בו כלום, והמערער בא ליטול הכתובה בלא מעות, ושלא באחריות מכרה. [אחריות דנפשיה] מי לא קבל ויחזיר מעותיו, ונהי נמי [דחוזר] במכירת הקרקע, כדאמרינן [ב"מ ט"ז ע"א] מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. ולא דמי לגוזל שדה ומכרה וחזר ולקחה מבעלים הראשונים, דמכר כל [זכות] שתבוא לידו [שם ט"ו ע"א]. דהתם להכי טרח לקנותה כי [היכי] דליקו בהימנותיה. אבל הכא ירושה הו[יא] וממילא הויא.
<h2>דף צב.</h2>
אמר רבא ראובן שמכר וכו'. פירוש דוקא בשטר אחד, דבשני שטרות לא אמרינן גובה מלוי, אלא אם כן לקח משמעון אותה שקנה באחרונה מראובן. דאי לקח מהאחרון מצי לוי אמר כשקנה שמעון זאת מראובן הניח לך שמעון [מקום] לגבות הימנו ונסתלק שעבודך מזאת ונשאר על האחרות.
<h2>דף צו.</h2>
א"ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלי. ירושלמי [פי"א ה"ב] אלמנה שתפסה אלף זוז במזונותיה אין מוציאין מידה מהו אמר לה חוי מה שבידך, תלמידוי דר' מנא אמ' לה חוי מה שבידך, אמר לון ר' יוסה ב"ר בון מכיון שעתידה לישבע בסוף אפילו חוי מה שבידך אין אומ' לה.
דאמר רבא תפיסה לכתובה לא מהניא כו'. וי"ל הטעם מזוני דלא טרפי ממשעבדי (לא) מהניא תפיסה. אבל כתובה דטרפא ממשעבדי לא מהניא. וכ"ת א"כ מלוה ע"פ תועיל תפיסה לאחר מיתה [ל"ק דשאני התם משום דיכול לתבוע מחיים. אבל קשה מלוקח שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו לאחר מיתת] המוכר. מלוקח באחריות נמי ובא בעל חוב וטרפא עם השבח יועיל תפיסת השבח [כיון] דלא טריף ממשעבדי גם לא היה יכול לגבות מחיים. ונראה דמזוני דלא גבי ממשעבדי (והא) [והוי] נמי תנאי ב"ד אלמוה רבנן להועיל בהם תפיסה.
<h2>דף צח.</h2>
אלמנה שהיתה כתובתה מאתים. בירושלמי [פי"א ה"ד] פריך, ויחזור המקח, א"ר יוחנן כשהוזיל המקח כשהוקיר המקח, ור"ל אמר אין אונאה לקרקעות. א"ר יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה, מתניתא פליג עליה דר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות, בדבר שאינו מופלג, שלא הגיעה אונאה בדבר עד כדי דמי החפץ מכלל דביטול מקח הוי לר' יוחנן בכדי דמיהן. וכן פסק ר"ת. והא דאמרינן בפרק המקבל [ב"מ ק"ח ע"א], זבין במאתן ושוי מאה אין אונאה לקרקעות, לאו דוקא במאתים, אלא פחות מעט. דבמאתים הוי ביטול מקח. ויותר האריך, על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו, והטעה הגוי. השיב ר"ת, נראה לי שחולקין בין שניהן, דהוו מעות כדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות, דאמרינן הוסיף לו אחת יתירה ר' יוסי אומר חולקין ומוקמינן לה בדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות. והאריך בדבר. ושוב חזר בו ואמר, דכל טעות בין ע"י מקח בין טעה במנין הכל לבעל המעות. ולא דמי לשאר טעות, שנותן בשביל המעות, דסבור שהמעות שוות כל מה שנתן לו. אבל הכא טעות בעלמא הוא, ודבר בפני עצמו הוא. ואם היה רוצה להחזיר לגוי מסתמא היה יכול. ואם כן למה לא יעכבם לעצמו.
<h2>דף צח:</h2>
מכרה כתובתה או מקצתה וכו'. פירש ר"י הלכה למעשה, אם גוי אחד חייב לראובן, ובא שמעון וקבל חובו ותבעו ראובן לדין. לא מצי שמעון למימר לאו בעל דברים דידי את. דכיון דמודה שקבלם בשתיקה, מסתמא לצורך ראובן קבלם, ואע"ג דלא שוייה שליח. ודומיא דההיא דכתובות דהכל לבעל המעות לא שנא במוזיל לא שנא במעות וריוח, דפסק ר"ת דהכל לבעל המעות. ואפילו טוען אחרי כן דלצורכו קבלם, מכל מקום כיון דהשתא קבלם אנן סהדי דלבעל המעות קבלם. אע"ג דאמרינן דבריוח של טעות אין הכל לבעל המעות. ולא דמי לראה את המציאה ואמר זכה לי והוא הלך וזכה סתמא דזכה לעצמו [ב"מ ט' ע"ב]. דהתם אין שוטה בעולם שזוכה במציאה לאחרים ולא לעצמו. אבל הכא עביד איניש דזכי לבעל המעות. ואפילו יש לשמעון מיגו דזכי לנפשיה, מכל מקום חייב, דמזיקו בידים וגורם לו הפסד. דקודם יהרג הגוי עצמו שישלם פעמיים, וגם סבור ששארית ישראל לא יעשו עולה לפטרו נגד שמעון. ואפילו נתיאש אין בכך כלום, דאין זה יאוש לגבי חוב. ועוד דעשוי שלא להשביע עצמו. ועוד דאי גזל גוי וגנבו אסור נמי דחייב שמעון עדיין לראובן מדר' נתן. אע"פ דר' נתן איירי בשלשתן ישראלים, אבל אם הגוי כמו כן חייב לשמעון ואמר לו לשמעון הולך מעות הללו לראובן, יכול שמעון לעכבם ולהציל חובו, ואין זה קרוי מזיק חבירו, אע"פ שהגוי לא ישלם לראובן, שהרי לא יוכל להשמט בטוב מראובן, שהרי חייב לו.
<h2>דף קא:</h2>
שמעינן מהני כולהו דפלוגתא דר' יוחנן ור"ל וכו'. כך פסק ר"ת. וכי תימא היכי משתעבד בשטר, הא אין מטלטלין נקנין בשטר. י"ל התם הואיל וטרח לכתוב בשטר גמר ומשעבד נפשיה, שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים הנקנין באמירה כדאמרינן בסמוך. ועוד שמעינן ליה לר' יוחנן בהזהב [ב"מ מ"ט ע"א] דאמר שהנותן מתנה מועטת לחבירו אע"פ שלא הגיע לידו דגמר ומקנה, הכא נמי לא שנא.
<h2>דף קב:</h2>
אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך. מפרש רבינו שמואל, דהא דאמר רב גידל בריש הנושא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' ועמדו וקידשו קנו, הכי מפרש, דקידשו מיד מתוך התנאי, או לאחר זמן והזכירו תנאים בשעת קידושין. אבל התנו עתה, וקידשו לאחר זמן, ולא הזכירו תנאם בשעת מעשה, לאו דברים הנקנין באמירה הן. וכה"ג אמרינן [ק"ט ע"א] תשב עד שתלבין [ראשה], אבל האי לא מצי תבע ליה בדינא. וכן משמע הלשון עמדו וקידשו, משמע מתוך התנאי. וקשה דבירושלמי [פ"ו ה"ב] אהא דתנן בפרק מציאת האשה, הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו, אמרו חכמים יכול שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן, ופריך ולאו דברים הנקנין באמירה [הן], ומשני כשפסק ע"מ לכנוס. ומאי קושיא אפילו לא פסק ע"מ לכנוס יכול שיאמר לו לאחיך הייתי רוצה, דמיירי כשלא קידשו מתוך התנאי. ומכל מקום מכאן אין ראיה, דהא דקאמר עד שתלבין, כשאין לו לאב כלום, או שהבעל אינו רוצה לטרוח ולהביאן לדין, אבל אם היה רוצה להביאו בדין, בדין היה לו ליתן. ומיהו מדבעי למימר בגמרא כופין ואם כן משמע שיש לאב.
